מי מאיתנו לא נהנה
מהסיפור על בת הים הקטנה.
זו שחלמה לצאת מהים
ולחיות לצידם של בני האדם.
היא חלמה ללכת על שתיים
ולאכול במזלג מרק,
אלפי גרסאות נכתבו בינתיים
לאגדה שהחלה בדנמרק.
אבל בת הים שלנו לא חייתה במצולת.
קראו לה בת הים הקטנה,
כי כשפנו אליה,
היא לא תמיד חשבה שצריך לענות.
אחדים חשבו שהיא חרשת, אחרים טענו שיש בה משהו פראי,
אך בין הזמן לבין המשך, נשכח שמה המקורי.
בכפר שלה בבית הספר, בשעות ההפסקה,
היא הייתה קוראת בספריה הריקה,
מבקשת להיטמע, להיבלע בין המילים,
למצוא לה מחסה בין המרווחים.
היא לא קראה ספרים מכיוון שהייתה ילדה מחונכת,
הספרים היו אלו שגרמו לה להרגיש שייכת,
ובספריה היא תמיד בחרה להתבצר,
כי היא לא יכלה לשאת את הרעש בחצר.
דברים מלוכלים צימררו אותה, ממש הגעילו,
היא לא ידע אם מישהו רציני או עושה עצמו, בכאלו.
אבל בת הים, לא בחרה לחיות בעולם של דממה,
לפעמים היא ממש רצתה למצוא את מקומה.
גם כאשר גדלה, הנשמה שלה הייתה ספרותית ופואטית,
אבל מול שאר בני הממלכה אחרים היא הפכה להיות אלפבתית.
בת הים חלמה לדעת לקרוא את הפנים כמו אותיות,
את סימני השאלה, בלחיים, בגבות,
את הפסיק המתחבא בין הריס והעפעף.
את הגרשיים בעיניים, בין נקודה לבין מקף.
יום אחד כשהיתה נערה,
היא ישבה בחדרה, וכמובן שקראה,
החתול על ברכיה ישב והקשיב,
וברחובות העיר החלה תהלוכת האביב.
אנשים חגגו את סוף הגשמים
מעתה לא תהיה עוד סערה
ובראש תהלוכת הצועדים,
הנסיך עומד על תורן המחובר לכרכרה.
או שהם ניסו לגרור ברחוב סירה?
מהחלון של בת הים התמונה לא הייתה ברורה.
היא ניגשה לחלון, כדי לבדוק מי הפר את השקט,
והבחינה בסירה של אריק מתפרקת.
היא עברה את השומרים, די זקופה ומעט מתוחה,
בתוך ההמון הגואש, הרחוב הרועש
בת הים עברה כל משוכה
במצעד שעובר.
בחמסין.
הרחוב כבר בוער,
בתוך המולה ומחנק,
היא ניסתה לצעוק חזק.
היא התחילה לרוץ וקראה לו בשמו,
"התורן שלך חורק!"
ומיד הוא קפץ מטה,
כאשר כל הסיפון התפרק.
היא ניסתה לדבר
להציג את עצמה
אבל הרגישה את הפחד בתוכה גובר.
הוא הביט בעיניה , הסמיק, והודה: "אשמח שתבואי לבקר".
בת הים הביטה בו בעיניים מאוהבות,
ובראשה התרוצצו מיליון מחשבות.
היא חשבה שהיא חולמת,
היא לא האמינה שזה קרה,
אבל עדיין, מבחינה מסויימת,
פחדה שהוא יחשוב שהיא מוזרה.
תמיד אמרו לה שהיא עוברת כל גבול
ולכן היא פנתה למכשפה דיוננה,
שתעזור לה במסגרת של טיפול.
דיוננה הייתה מומחית לאנשים שיש להם בעיות,
היו לה את כל האישורים מבית הספר הגבוה למכשפות.
בת הים הקטנה סיפרה לה קצת על חייה,
ודיוננה המכשפה צבטה אותה בלחייה.
מאמי, בדרך קצת פספסת,
עשית טעות פצפונת.
אל תיכנסי לבעסה, ... תתקדמי...
נדמה לך שלמישהו
אכפת מחכמולוגים...
זה מאד חמוד, אך התשובה...שלילית!
העולם כולו סולד מחנונים,
שתוקעים ת'אף בעננים...
אז קחי לך טיפ,
שחררי את המוח,
ואם אין לך מושג- אז תתחילי לצרוח!
תוכן, כבר לא מוצא חן
,ולא מועיל,
אז בואי ונתחיל.
!
אף'חד לא יגיד לך להתחיל לזוז,
אם יש לך מה לומר, דברי מהעכוז,
אף'חד לא יעיף לך חצי מבט,
אם את לא צועקת למי אכפת?
אף'חד לא יזרוק- אז תתפסי!
ולכי דחוף לעשות פסים!
יש לך גרם של הגלאם הבסיסי
את פגז
יש לך שיק, לא מספיק!
שימי גז!
כי כרגע את נמצאת במצב מאד הרסני,
אני יכולה להציע לך טיפול ניסיוני.
תוכלי להיות עם בני האדם
תוכלי סוף כל סוף למצוא לך בעל,
אבל יש תנאי אחד מוקדם,
את עלולה להפוך להיות טיפשה כמו נעל.
ובת הים הקטנה השתוקקה לקרוא את הגוף כמו אותיות,
הסימנים של הקריאה, בידיים, בשכמות,
בין הבטן לחזה למצוא את הסוגריים,
וכוכבית על הצוואר, להערת שוליים.
אני מתחייבת שאת תרגישי שיפור,
אכין לך את השיקוי, תדליקי לי גפרור.
בת הים הקטנה מצאה את התשובה האידיאלית
"את תראי שבקרוב את תהיי סוף סוף לנורמלית,
תפסיקי להיות מגושמת, בכל דבר תפסיקי להסתבך,
כדי להחלים את תצטרכי להיות פחות עצמך,
אבל אין לך מה לחשוש, לא צריך להשתגע,
תראי את השיקוי שלי כבר מבעבע.
בת הים הקטנה לא יכלה להרגיש יותר כמו אדם שקוף,
ולכן התמסרה לדיוננה ולכישוף.
"באמת שאין לך ממה לחשוש"
אמרה דיוננה והחלה ללחוש:
ככל שיש פחות, חשוב שתחציני,
אם אין לך מה לומר- יאללה תרימי,
אם יצאת סתומה, תפציצי ברשת,
אם את שום דבר, בשביל מה את לוחשת?
בזמן שדיוננה דיקלמה את הפזמון,
היא לקחה את החוכמה של בת הים ושמרה בבקבוקון.
בת הים הקטנה, שהייתה די תמימה,
לא ידעה שדיוננה רוקחת מזימה.
המכשפה הכירה תחבולה מכל זן וסוג,
וידעה כי הקסם בסוף יפוג.
בת הים הקטנה תוכל להתייידד ולהתחבר,
אבל הכל יבוא לקיצו כאשר הלב שלה יישבר.
בת הים תשוב להיות שקועה בעצמה,
ללא סקרנות וללא כל חוכמה!.
לדיוננה לא היה אכפת שהיא עלולה להכאיב ולקרוב סבל
העיקר שהיא תוכל לגנוב לבת הים הקטנה את השכל.
וכאשר חזרה בת הים לביתה,
מועקה ענקית מלבה נשמטה.
אורות חזקים לא צרבו בעיניים,
לא הגעילו אותו שאריות של שמן על הכיריים,
כמה שבת הים הרגישה הקלה
היא יכלה להסתובב ברעש והמולה.
אף אחד כבר אמרה לה שהיא נדחפת או מתנהגת באופן חצוף
ובאוזנייה עוד התנגנן הפזמון של אותו הכישוף:
פחות עם כפכף, יותר עקב,
פחות מספרים, יותר בלב,
פחות עם הראש, יותר שיער,
פחות עם עובדות, יותר מכל השאר.
למחרת היא פגשה את הנסיך בטירה.
היא קיבלה אות הצטיינות- 'אזרחית מסורה'.
ולאחר שהקהל סיים למחוא כפיים
הנסיך אריק הזמין אותה לסעודת צהריים.
אריק זיהה את בת הים הקטנה מהספריה,
תמיד היא רכנה מעל הספרים נרגשת,
הוא מעולם לא ידע איך להתקרב ולגשת.
הטירה הייתה ענקית, אריק הציג לה את הפסלים והספרים,
בת הים משכה כתפיים, כעת הם נראו לה מיותרים.
אריק הראה לה דיוקנאות של הציירים המפורסמים בתבל,
בת הים הקטנה שאלה האם הם קיבלו על כך פרס נובל.
כשהנסיך שאל אם היא מעדיפה את המזגן על חימום או קירור
בת הים הראתה לו מיד עניין, והשיבה
