הקוסם מארץ עוץ
למי מאיתנו לא נחוץ
ביקור קצר אצל הקוסם מארץ עוץ?
להכין בקשה קצרה ומנומקת
ולצאת למסע אל עיר הברקת.
הסיפור שלנו מתחיל במאה שעברה,
ונפתח כשבחוץ התקרבה סערה.
לא בממלכה מרוחקת בלוריין או באלזס,
אלא חווה מבודדת, באמריקה, בקנזס.
טוטו הכלב חי עם דורתי ועם דודה ודודתה,
היה להם צריף שנראה כמו ביקתה.
מקום קטן מול מטע אבוקדו
וברקע קרבה סופת הטורנדו.
דוד הנרי קרא- 'היכנסו למקלט',
כשגשם שוטף החל לפתע צונח,
הכלב טוטו לפתע נמלט,
רץ אל הבית רועם ונובח.
"דורתי!, חזרי למטה למקלט מסוכן בחוץ!".
אבל דורתי חיפשה את טוטו שהיה מבוהל ולחוץ.
"הנה אתה כלבלב טיפשון"
ולפתע ברק הכה כמו קילשון!
רוח נשבה, ולדורתי היה קר,
כשלפתע הבית ממקומו נעקר.
החלון נישא אל על בעין הסערה,
דורתי מעדה ונחבטה במנורה.
ראשה הקטן התנדנד, הסתחרר,
ובטרם התעלפה, כבר הספיקה להתעורר.
הכל קרה בבת אחת,
כשהבית הפסיק לעופף ונחת.
דורתי הרימה את טוטו ופתחה את הדלת,
היא לא האמינה למראה עיניה והייתה מבוהלת.
" לא חשבתי שהבית יכול להתניע ולתת גז!
טוטו, נראה שאנחנו כבר לא בקנזס!".
בחוץ התגודדו המון אנשים משונים,
"הרגתי את את המכשפה! כולנו מוגנים",
"לא הרגתי אף אחד אני לא מפלצת"
אמרה דורתי כשלפתע הופתעה,
היא הבחינה בנעל אדומה מבצבצת
אשר שכבה למרגלות ביתה!
היתה שם עוד נעל, זוג גרביים ו... "שמישהו יתפוס פיקוד
הביתה שלי נפל , יש כאן מישהו לכוד".
"או שאת גנרלית ואירנגת מתקפה,
כדי לחסל אחת ולתמיד את המכשפה".
זו היתה ראש העיר שמיהרה והציגה,
את הפיה הטובה ששמה היה גלינדה.
הגעת לארץ עוץ, ברוכה הבאה,
וכולנו אומרים, תודה, תודה רבה!
בשמי ובשם כל אזרח ואזרח,
תודה שהרגת את המכשפה מהמזרח".
התושבים נתנו לדורתי את נעלי המכשפה האדומות,
וביקשו לדעת כיצד עוד יוכלו להודות
"אולי קרפיון מסרדיניה או בירת נשר ממלטה"
אבל דורתי ביקשה, רק לחזור הביתה.
"אם לעניין שכזה את נזקקת,
לכי לקוסם שבעיר הברקת,
הוא ממלא משאלות חשובות
העיר נמצאת בקצה שביל האבנים הצהובות".
זו היתה דרך ארוכה ומפותלת,
אבל דורתי וטוטו ידעו לאן היא מובילה,
הם יגיעו לקוסם וידפקו לו בדלת,
הם יבקשו לשוב הביתה, והוא ימלא את המשאלה!.
טוטו ודורתי צעדו במשך שעה על השביל,
כאשר הסב את תשומת ליבם דחליל.
"היי ילדה!, ראית אולי צלם או במאי?
איך הוא ניצל אותי! הסוכן רמאי!".
דורתי לא הבינה מי זה מדבר,
עד שהבחינה בדחליל הקשור לגדר.
"כמה זמן אתה עומד כאן?" דורתי שאלה
"בין שעה לשנתיים, עד שתיכבה המצלמה,
חיכיתי וחיכיתי וחכיתי לבמאי שיתן הוראות,
אבל איך אבדוק בשעון כשהידיים שלי קשורות"
"צריך שאשחרר אותך, רק תבקש"
והדחליל הזדקף, אך מבטו עוד דשדש.
אולי תתחיל מהתחלה את הס"יפור,
למה עמדת עד עכשיו קשור?
"נולדתי לזוג הורים דחלילים,
בגיל שלוש ניגנתי על חמת חלילים,
בני מיני שומרים על שדות מכל משמר,
אבל אני רציתי להיות זמר!.
חשבתי שבתור זמר דחליל אהיה מבוקש,
אבל אני סתום ודביל, הראש שלי מלא בקש!
לא הצלחתי לעניין אף חברת הפקה,
ולא לגבש נגנים כדי לקים להקה.
והתנפצו החלומות,
מי שרציתי להיות,
והלחמתי באלפי שכבות טלאים,
עזבתי אל מחוץ לאחורי הקלעים,
וסיפרתי לעצמי שאני מחלים,
כדי להיות דחליל מודרני.
אבל התגעגעתי אחרי חצי שנה, זה היה בסתיו,
ליהקו אותי להיות דחליל, בתפקיד של ניצב.
הייתי בדמות, הרשתי מהופנט,
הבמאי צעק 'אקשן', אבל לא שמעתי 'קאט',
וכמו שאת רואה, הצלחתי להסתדר,
חייתי די טוב, קשור לגדר.
הייתי יכול להיות יותר כוכב מדפנה דקל,
אבל אם רק היה לי בראש שכל.
"סבלת מספיק על גדר מתפרקת,
בוא איתי ונלך לעיר הברקת!.
אתה תבקש שכל לקודקוד,
ואני אשוב לקנזס לדודה ולדוד".
וכך המשיכו הדחליל, טוטו ודורתי,
בשביל שחלף ביער אקזוטי,
טוטו נבח על קוף שנתלה במהופך,
כשראו לפתע את איש הפח.
"בואו נקצר את הברכות חברים,
מישהו יכול לשמן לי את הצירים?"
הדחליל שימן את הברגים אכולי החלודה,
איש הפח חזר לחיים, אבל לא אמר תודה.
דורתי נפגעה, זה היה ברור שתיעלב,
"זאת לא הייתה פקודה, אבל... אין לי לב.
הייתי מתכנת של בינה מלאכותית,
העבודה שלי תמיד הייתה איכותית.
אבל התוכנה הפכה אותי כמעט מיותר,
ולא רציתי להיות מפוטר!
אז והתאבנתי לשעות
מול מספרים וטבלאות,
וכיביתי כל ניצוץ חיים
שלא נמדד בציונים,
שלא ניתן לכמת על ציר
בקו ישיר,
קואורדינטה פוסט-מודרנית.
חשבתי הראש שלי יהיה יותר מפותח,
אבל נשארתי בלי לב, בגוף עשוי פח.
"אם גם אתה זקוק לשיפוץ,
בוא לקוסם מארץ עוץ".
וכשנדמה שהצוות לא יכל להיות יותר מלוכד
הם פגשו בכיכר השלישית אריה מפוחד.
זה היה עניין נדיר ומאד לא שכיח,
למצוא אריה מבועט מסתתר מאחורי שיח.
(דחליל)
"איבדת את אמא? יש לך קוץ ברעמה?"
החבורה האזינה לאריה שהשיב בדממה.
"רגע אל תלכו!, אני במצב מאד מייאש,
אני חייב עזרה, אבל תראו... אני מתבייש".
אולי נוכל לעזור, מבטיח שלא תהיה מאוכזב,
אבל קשה לדבר כשרואים לך רק את הזנב".
"אני באמת מנסה להתאמץ ולהילחם,
רק כדי שאוכל להביט לעבריכם"
הם הבינו מה צריך לעשות,
ולפתע הבזיק רעיון בתוך הכובע של הדחליל
הם גררו את האריה החוצה מהשיח אל השביל.
"על מה כל הבהלה?
אולי תתחיל מהתחלה"
" רציתי להיות מורה, אריה של חינוך,
אבל כשהגעתי לכיתה, לא הייתי ערוך.
במשך כל היום רק חיכיתי עומד,
כל כפירי האריות, לא נתנו לי ללמד.
יום אחד תלמיד בשם סימבה, הביא לכיתה פצצת סירחון,
ההורים שאגו עליי, אמרו שאני זה שבמקצוע הלא נכון!
כל החלומות והפשרות,
נהפכו לתל של גרוטאות
אספתי את הטלאים,
שהלחמתי לשברים....
ואל תאמרו שהתלמידים היו קומץ,
הלוואי שמישהו ייתן לי אומץ.
"אל תדבר בנימה מצטדקת!
אתה זקוק לקוסם שבעיר הברקת!"
תודה על העצה, מקובל לתת לכם תשר?
אגב הקוסם נמצא כאן מעבר לגשר".
וכך האריה מצא עצמו מסופח
לדורתי, לטוטו, לדחליל ולאיש הפח.
בשער העיר עמד שלט הכוונה,
"לכל האורחים, אזהרת סכנה,
פנו שמאלה כדי להגיע לשומקום,
אם הגעתם לקוסם, לחצו על האינטרקום.
(בזזז)
"כמה תהיו?"
"אנחנו חמישה, עם ארבע משאלות".
"בסדר גמור מוזמנים לעלות".
"ברוכים הבאים להיכל המקודש,
אויש. זה לא עובד לי... מיקרופון חדש".
מאחורי הפרגוד יצא הקוסם עם טישרט של מיכל ינאי,
"ארבע משאלות?, אבל בלי בקשות גנאי!".
"רגע... חשבתי שתהיה קוסם עם זיקוקים ופיצוצים"
כן, אבל בעיר הברקת בדיוק עורכים קיצוצים.
אני גם הקוסם, אבל בין היתר, אני גם מורה לאנגלית ושרת בבית ספר.
אבל בקסמים אני עוסק באופן רציני, אם אתם ארבעה זה יהיה חסכוני".
דורתי אמרה שטוטו והיא רוצים לחזור לבית בחווה,
איש הפח דרש לב לחוש שמחה ואהבה,
האריה ביקש להפסיק לפחד ולחשוש,
הדחליל רצה רק שכל בראש.
ארבע משאלות, הכנסתי את החשבון,
תקבלו בקבלה, מיד אדפיס לכם בון.
אני צריך לצאת, זה עניין קצת מורכב,
יש לי עוד חצי תקן בתור המכשפה מהמערב.
עכשיו דוויצ'ק אני צריך לרוץ,
תודה שביקרתם בארץ עוץ,
החבורה הרגישה מיד הקלה
ופנתה למשלוח בדלפק הקבלה.
את כל החששות הם רצו להשקיט
כשמתוך הקופה הגיחה פתקית.
"הנדון: מילוי ארבע משאלות בצורה מספקת
שיחולו על כל תושבי עיר הברקת.
מי שמפחד- יקבל עוד שכל מלא חשש
מי שרוצה הביתה- יזכה בעוד לב לגעגועים
מי שאין לו מוח- יהיה אמיץ ולא ירגיש חלש.
מי שאין לו לב יחזיק בכל הדירות הבתים.
