המשך האגדה על פינוקיו בבגרותו, נער הקרש והעץ אשר נמכר לקרקס על ידי המחנך אשכול והמנהל יובב

פינוקיו חלק' ב- הסיפור המלא

ג'ף ופטו היו צמד נגרים

וי צרו בעץ אגדות וסיפורים.

יום אחד בפגישה כמעט מקרית

הם זכו לילד בזכות פיה פונדקאית.

פינוקיו היה שמו של הנס המופתי

אשר חלם להיות ילד אמיתי.

חלפו תריסר שנים, ולמרות המאמץ,

פינוקיו נותר עשוי עץ. אבל הוא עדיין לא כעס.

המחנכים יובב ואשכול,

התכנסו וערכו פרוטוקל,

יש למכור את פינוקיו לקרקס.

הם מצאו מקום מושלם עבורו

"מקום שקולט במיוחד נשמות עלובות.

אבל זה עניין רגיש, אסור לפקשש ואין למעוד,

לכן פינוקיו צריך לשמור על כך בסוד

עברת תהליך מייסר ואיטי

כעת תהפוך לאדם אמיתי"

ובינתיים לפני שפינוקיו התכונן לנסיעה

הגיעה המשמורת של אמו הפיה.

הפעם הוא היה הרבה יותר תכליתי

"אמא אני עדיין לא ילד אמיתי!"

"אתה אולי פספסת קצת את המסר

תהיה ילד אמיתי אחרי שתסיים אוניברסיטה, לא מספיק בית ספר,

אני בטוחה בכך, או לפחות מקווה"

אבל אפילו לפיה לא הייתה תשובה.

אז מה הטעם הנפגם?

אני דורש להיות אדם!

ולהשתיק את מי ש-

עמד שם ודרש

לי ונאם,

על שמוטב לשתוק

לא לענות,

רק נטפל לטוּב ורגשות,

במקום לראות, שבסולם איכותני וכמותי,

אני שורט את הדלתות בין הפשרות לקורבנות.

ואם זה לא מספיק ברור,

אמשיך לשלוף את השלדים מהארון,

שיהיה עוד מה לבחון.

אבל בסוף,

מה יישאר לי?

אני רוצה להיות אדם,

גם אם זה סוג של בן אדם.

בחמש לפנות בוקר הוא נפרד מג'ף ופטו,

לפני שאשכול ויובב עמדו לעשות מפינקיו קוֹטְלֶטוֹ

תחושה של שחרור, עלתה בו כמו חטא,

בא סוף לסיפור, התגלה האמת,

התיק הקטן נארז ונסחב

שתיקה מבוהלת עלתה על שפתיו.

הבוקר התגנב, התיר את הצללים,

הטל שטפטף הרווה את העלים.

הזמן חוצה כמו גשר, לא מרשה ולא אוסר,

הם ישארו תמיד כמו ספר עם דף אחד חסר.

אשכול ויובב קבעו עם מנהל אותו הקרקס

ששילם להם צ'ק וחתם בפנקס.

ולאחר שהזמין את פינוקיו להצטרף

הוא הציג בפניו את מי שיהיה לו המאלף.

"את מי מעניין היום צעצוע מדבר,

בוא ותלמד לקפוץ דרך החישוק הבוער!"

והסיוט הנורא של פינוקיו התממש,

הוא הופיע כך כל ערב,

מול הקהל הרועש.

לאחר כל הופעה פינוקיו נותר עזוב,

מנהל הקרקס כלא אותו לבדו בתוך כלוב.

איך שהזמן כאן עוצר,

מחוגים רצים, ללא מנוחה.

תמיד הוא חוגג, שיכור ופרוע,

וכיצד חלף הזמן של פינוקיו?

הוא לא היה שקט, וכלל לא בטוח.

איפה הזמן שלו?

חלפה עוד שעה עבר כבר שבוע,

הזמן שנגנב לו כבר לא מנחם לא מרפה,

אולי הכל בגללו? חלום צבעוני- שחוק ומהוה!

כל לילה פינוקיו יושב בתוך כלוב ובוהה.

ההורים המסכנים כבר הפסיקו לנגר,

פינוקיו אבד, לא השאיר פתק, לא התקשר.

חלפו חודשים חלפה כבר שנה,

ואת פינוקיו כאילו בעלה האדמה.

יום אחד נשמעו קולות שמחה באוויר

זה היה הקרקס הגיע לעיר,

אלו היו שעות הבוהריים בשישי

כאשר הקרקס חלף דרך הרחוב הראשי.

כל העיר נראתה ממש כמו קרנבל

הקרקס הוקם בדיוק בנמל.

פטו הביט מהחלון ובעיניו החל למצמץ

היה שם שלט ענקי- 'הקרקס עם פינוקיו הילד מעץ',

פטו קרא לג'ף ולא יסף,

היה ברור שבנם נחטף.

הם מיהרו לצאת ללא כל תירוץ.

היה עליהם לארגן תוכנית חילוץ.

הם קראו למשטרה שכיתרה את אוהל הקרקס

"אף אחד לא יוצא, ואיש גם לא נכנס,

יש לנו עדות על חטיפה בכתב ובאודיו,

החזירו מיד את הנער פינוקיו.

"לילד העץ יש שני הורים, אבל הוא בובה! אולי הם מאמצים?

אבל אם יגלו מה עשיתי הקהל לא יקנה כרטיסים!,

המנהל עמד להתפרק, אבל הוא היה חייב

לשלול כל ספק מול אשכול ויובב.

השניים לא ענו לטלפונים, אולי לא רצו להתווכח,

ולכן המנהל החליט להיפטר מפינוקיו ולהשליך אותו מעבר למזח.

וגוף העץ של פינוקיו הקטן,

ונבלע בתוך לועו של ליוויתן!

פינוקיו התעורר בתוך קיבתו,

וחשב על מה שקרה בחייו

למה בכל פעם היה חייב להתפתות?

למה שום דבר לא מובן מאליו?

'למה בכלל רציתי להיות מישהו אחר?

מה פגום בי? מה חסר?

כל כך הרבה הזדמנויות לדברים מזדמנים.

לעבור את כל הטעויות, להרגיש כמו גברים.

יותר מדי מלמולים, פחות מדי מלל,

וקו אחד רציף בין הבטן והשכל.

כל כך הרבה חשיבות ואפס מחשבות,

יותר מדי שגרה, פחות מדי רגשות.

גם אם לא שמים לב, אני קיים אני כאן,

מבקש להתבגר, כשיגיע הזמן.

כל כך הרבה חברים מעט בחירות

הלב אולי נשרף, אבל חי עוד מפשרות,

עד שבסוף אדע שמצאתי לי פינה שלווה,

יום אחד אלמד לחוש תמימות וקרבה.

ג'ף ופטו מצאו פתרון די מתוחכם,

הם גילו את פינוקיו בעזרת מכ"ם.

יחד עם גדוד צוללנים נשאו לים גזע ברוש כרות

ושחו עד ללוויתן, ופנו אליו ללא התגרות.

הם חיכו עד שיפער את גרונו,

ודחפו לו את הברוש באופן חלקי,

פינוקיו נהדף מבטנו,

הם הכריחו את הדג הענק להקיא.

הם דאגו להתייחס ללוויתן בעדינות,

שלא יפצע, או חלילה ימות.

אבל ללוויתן היה לוע גמיש,

את חודו של הברוש הוא כמעט לא הרגיש.

פינוקיו נשטף מהים ונחת על שפת המים,

הוא בדק שעדיין הוא מזיז את הידיים.

הפיה שהמתינה על המזח ניגשה אליו ונתנה לו חיבוק

"אמא... שחררי אני מרגיש קצת חנוק".

גם ג'ף ופטו עגנו את הסירה,

ורצו שניהם אל בנם במהרה!

'פינוקיו! אתה בריא ושלם!

ג'ף תצבוט אותי, אני בטוח חולם!.

"פינקיו" אמרה הפיה "הכל באשמתי,

אמרתי שדברים יסתדרו אם תיקח עצמאות,

חשבתי שתהיה כבר ילד אמיתי,

אבל זו לא היתה הדרך, זו הייתה טעות!

היינו צריכים להסתכל על המציאות באופן ריאליסטי,

אתה גם עשוי עץ, וגם על הספקטרום האוטיסטי.

אבל אפשר לתקן את הדברים, זה עדיין מוקדם,

אולי תזכה בכל זאת להיות עלם בשר ודם.

"עוד נותר במה לתפוס להיאחז,

לדעת שזה לא עוד זמן שמתבזבז."

ואם אני מוכרח אני לא אתנגד

כל החיים ניסית רק להתמרד

לא נותרה עוד בחירה והייתי תמים

כעסתי המון והיום בחרתי בסוף בחיים.

זה אומנם היה חלום, אבל החלום היה שטותי,

אין לי כאן מקום ואני לא ילד אמיתי.

בין כל כך הרבה ילדים, כל כך מעט ילדות.

כל כך הרבה שפיטה, וכל כך מעט פשטות.

גם אם לא שמים לב- אני קיים, אני כאן,

מחפש לשמור נחמות ליום מעונן.

קיבלתי עד עכשיו מספיק שיעורים,

אני לא רוצה להיות אדם אמיתי כמו כל האחרים.

אני מי שאני ואין לי לשם מה להתאמץ

אני פינוקיו אדם, אוטיסט, עשוי קרש עץ