המאה העשרים ואחת המריאה אל תוך מגדלי התאומים ועצרה בחריקת בלמים עם מגיפת הקורונה עשרים שנים לאחר מכן. ההתאוששות מהמגיפה, הייתה איטית. האבטלה והאינפלציה התחרו בקפיצה לגובה, ואנשים היו מוכנים לעשות הכל כדי להשיג עבודה, אבל התעוררו כמה חידושים טכנולוגיים ששינו את כל כללי המשחק. כך למשל המכוניות האוטונומיות הבטיחו למין האנושי עתיד חדש נטול תאונות דרכים לצד שפע של זמן פנוי.

בפרק הקרוב הקרוב נגלה כיצד המכונית האוטונומית סטתה מהדרך שהציבו לה, והפכה את בני האדם לאסירים בקופסאות מתכת, יותר מאי פעם.

רגע לפני שנצא לדרך, אנחנו רוצים לפתוח בוידוי קטן, לא העברתי לכם את הנרגילה לפני שנשרף הגחל. פעם היו קוראים לזה- עשו לנו לייק בדף של שימו לב בפייסבוק.

(פתיח)

רכבים אוטונומיים הסעירו את הדמיון האנושי כבר לפני 600 שנים כאשר לאונרדו דה וינצ'י ניסה להמציא עגלה שתוכל לנוע באופן אוטומטי במסלול קבוע ללא נהג.

בארצות הברית ורוסיה נלחמו מי תגיע ראשונה לירח. אני יודע שזה נשמע ממש מוזר אבל הם האמינו שבאמת יש מה לחפש כאן.

בכל מקרה מאה ארבעים שנים אחורה, וביוסטון הייתה בעייה.

עיכוב של 2.5 שניות בין פקודות שנשלחו מהאדמה והאות שהתקבל על ידי גשושית הירח הפכו את המשך מחקר החלל לבלתי אפשרי.

ג'יימס אדמס שהיה סטודנט להנדסה בסטנפורד פתר את הבעיה על ידי המצאת גשושית ירח אוטונומית ומצוידית במצלמות.

נקודת המפתח במבוא הקצר להיסטוריה של הרכב האוטונומי, התרחשה ארבע שנים לאחר מפנה המילניום

כאשר נערך המירוץ הראשון לרכבים אוטונומיים בלב המדבר.

מי שאירגנה את התחרות הייתה DARPA הסוכנות לביטחון ומחקרים מתקדמים של מחלקת ההגנה האמריקאית.

התחרות כללה 241 קילומטרים ואפילו לא מכונית אחת שסיימה את המסלול.

לאחר שנה כבר היו חמש כאלו, ולכולם היה ברור שהרכב האוטונומי יהיה הדבר הבא! בעצם... לא כולם...

אם הייתם שואלים לפני 80 שנה מה הסכנה הגדולה בהמצאת הרכב האוטונומי. רוב הנשאלים בוודאי היו משיבים כי מדובר בסכנה אתית חמורה לפני הכל.

הדור הראשון של המכוניות האוטונמיות לא היו מספיק מתוחכמות כדי לקבוע מה לעשות במקרה של תאונה. האם לפגוע בנהג שברכב או בעובר האורח .

התוכניתים שיצרו את אותן מערכות חששו יותר מכל. הם פחדו מפני תביעות עתידות של קורבנות הרכבים אותם הם פיתחו.

ההנחה הרווחת היתה, כי בבוא העת, כאשר אנשים ירכשו רכבים אוטונמיים הם יצרכו לבחור בין רכב אלטרואיסטי שיעדיף לחסל את עצמו ואת הנהג או תחליף אגואיסטי שיידרוס את עובר האורח ויישא בתוצאות.

הדיונים הארוכים הסתיימו עם המצאת עדשת הטפיוקה. זו שמשתמשים בה היום כדי לראות את ליבת כדור הארץ.

--

כאשר רכבים אוטונומיים היו מוכנים לשימוש, אף אחד לא יכל לחזות את המהפכה המהירה שתתחולל והמחיר היקר שיגבה.

בשנים הראשונות רוב הרכבים האוטונומיים היו שיתופיים ומחיר השימוש היה אסטרונומי.

כמו כן היה מדובר בתענוג שמעטים יכלו להרשות לעצמם ; מסיבה כלכלית אחת פשוטה.

דמי השימוש ברכבים האוטונומיים היו גבוהים כמעט כמו עלות אחזקת רכב המונע על ידי בן אנוש.

מהצד השני לאנשים לא הייתה אפשרות למכור את הרכבים שלהם מכיוון שכבר לא היה שוק למכוניות בלתי-אוטונומיות.

מיליוני אנשים ברחבי העולם ניסו להצית את הרכבים של עצמם במטרה לתבוע את חברת הביטוח ולהשתדרג. מעטים הצליחו.

אבל דבר אחד היה משותף לכל המין האנושי. כולם סבלו מההשלכות האקלימיות החמורות שנגמרו עקב כך שמילוני רכבים שנשרפו בזמן קצר.

בעיר וולדיווסטוק ברוסיה נממדו לראשונה 45 מעלות, וכן, בדיחות בצד, זו לא הייתה הפעם האחרונה.

העלייה בטמפרטורות הייתה קשורה ככל הנראה לעלייה הפתאומית בגובה פני הים. חצי האי מנטהן הצטצמם בחמישה אחוזים תוך זמן קצר.

ראש העיר באותה תקופה, דוגי האוזר, הציע לבנות איים מלאכותיים ולהגביה את גובה פני הקרקע במקומות שהיו פעם אזורי מסחר וכעת שקעו עד לקומה השנייה.

לצורך המבצע מיליוני שלדים של מכוניות משומשות יצרו אי מלאכותי השווה בגודלו למנהטן. לראשונה אנשים יכלו לצעוד מפסל החירות לסטטן איילנד.

עם זאת, בעקבות הוריקן אלה-לי והצונאמי שנגרם בעקבותיו, גל של שלדי מכוניות ריסק את התפוח הגדול.

האדמה רעדה תרתי משמע, אבל אותה האדמה היתה רחבה מספיק כדי שאנשים יזדקקו לרכבים צמודים על מנת לחצות אותה.

באותה תקופה עדיין היה מדובר ב 80% רכבים שיתופיים, אבל גם הנתון הזה עמד להשתנות.

----

החיים האמריקאים ב-150 השנים האחרונות נסובו בעיקר סביב העיר והפרברים.

ערים היו דינמיות, לא צפויות מבחינת דמוגרפיה ואוכלוסייה.

שכונה שנחשבה בטוחה לגידול ילדים הייתה יכולה להפוך בקלות לאיזור עני ומסוכן, או לחלופין, לאיזור יקר במיוחד, או תיירותי.

הפרברים לעומתם אפשרו סגנון חיים יציב עם שכנים מוכרים וקבועים. מקום מפתה הרבה יותר לגדל בו את הדור הבא.

אותם הפרברים גדלו והתרחבו, דבר השצמיח ערים חדשות ומרכזי תעשיה שהביאו לעוד פקקים עוד כבישים עוד פרוורים ועוד מרכזי תעסוקה ומסחר.

הדגם האמריקאי נדד לרחבי כל העולם.

פרוורים שקטים היו התגובה הגלובאלית להגירה הגדולה מהכפר אל העיר בימי המהפכה התעשייתית.

בשנות החמישים אנשים התרחקו שוב מהערים הגדולות, בחסות הרכב הפרטי שקיצר את המרחק.

בימים של מפנה המילניום והחשש מפני ההתחממות הגלובלית, הרכב הפרטי לא היה רק פתרון, הוא התחיל להיות בעיה. יותר מידי שעות על הכביש וזיהום אוויר, גרמו למומחים מכל העולם להתכנס כדי לחשוב על ערים חכמות ומערכות תחבורה יעילות יותר.

הרכב האוטונומי לא פתר את בעיות הפרברים אלא החמיר אותן.

--

בזמן שהפרברים צמחו, מרכזי התעסוקה התרחקו והפקקים הפכו לבלתי אפשריים.

שכונות קרוונים הלכו ונערמו, מלונות קפסולות בסגנון יפני הופיעו באיזורי התעשייה הגדולים.

עובדים רבים, בעיקר נשארו לישון ברכבים במגרש החניה. אנשים הדחיקו והסתירו.

התעוררה תופעה חברתית שנקראה 'התור לצחצוח שיניים'.

בעמק הסיליקון, סאו פאולו, מילאנו, שיקאגו, וגם בהרצליה פיתוח, אנשים היו עובדים בעבודות טובות עם מנוי לחדר כושר, וכרטיס הנחה לארוחת צהריים.

אבל אף אחד לא יכל לעמוד בכל כיוון במשך שלוש שעות בפקקים קבועים בין ערים סמוכות. לוס אנג'לס ופסדינה, דיסלדורף וקלן או חיפה ונהריה.

מצד שני אלו היו השנים הגדולות של מה שמכנים 'תדמית הרשת'. צורך חברתי להעלות בעקביות תמונות ממסיבות, בילויים ואירועים עם חברים.

במשך השבוע אנשים עבדו שעות ארוכות במשרד, ובסוף היום ירדו למכונית, בדרך כלל לצפות במכשירי נטפליקס במשך שעתיים לפני שנרדמו.

בסופי השבוע אנשים יצאו לסבבי ברים עם חולצות להחלפה, צילמו תמונות רבות ככל האפשר, בסטים מגוונים, על מנת להעלות במשך השבוע.

הזמן הטוב ביותר לפרסום פוסט שכזה עם כיתוב 'איזה לילה היה לנו', היה בזמן שבו עובדי איזורי התעשייה עמדו בתורים ארוכים לצחצח שיניים, להתקלח ולהתארגן לפני עוד יום עבודה.

כאשר הרכבים האוטונומיים השיתופיים הפכו לרווחים יותר, אנשים יכלו לחזור סוף כל סוף הביתה. הם לא היו צריכים לדאוג לחניה, לוחות זמנים או אפילו לתחנה הנכונה.

. נוסעים יכלו להזמין רכב לפי נושא: מסעדה ניידת, אולם קולנוע נייד, חדר כושר נייד או ספר נייד. במקום לסוע לעשות סידורים, אנשים נסעו תוך כדי הסידורים. המרחקים הפכו לנסבלים והפקקים לזמן איכות.

עם זאת, מרכזי הערים החלו להתרוקן, עיריות השקיעו הרבה פחות בתשתיות.

עבודות בניה של מחליפים נעצרו ורחובות ראשיים נסגרו לתנועת כלי רכב על מנת לאפשר מעבר רחב יותר ליותר הולכי רגל. כבר כמעט ולא היה ניתן למצוא מקומות חניה ברחובות הראשיים. לכאורה המין האנושי נפטר סופית מהרכב הפרטי. אבל השינוי הגדול באמת התחולל בתוך הרכבים האוטונומים עצמם.

תוך מספר שנים, אנשים בילו שעות רבות ברכבים אוטונומיים שיתופיים לצד זרים. מה שגרם לדרישה רבה יותר לפרטיות.

נוסעים רבים תיארו את הנסיעה כמו לינה בחדר מעונות או ברכבת לילה, אבל בשעות היום. אנשים הרגישו לא בנוח להשתרע ולהרים רגליים באור מלא מול אנשים זרים בידיעה שברמזור לידם יושבת מישהי בפיג'מה ועושה פילאטיס בדרך לעבודה, שותה קפה וממיינת את האשפה שלה. או במילם אחרות- למה רכב פרטי הפך להיות לוקסוס לעשירים בלבד?.

הביקוש היה נרחב והמחיר של הרכבים האוטונומיים צנח למעשה היה יותר זול לקנות רכב אוטונומי חדש מאשר מכונית המותאמת לנהג אנושי, כמה שנים קודם לכן.

המודל העסקי היה פשוט ונלקח הישר מחברת הטלפונים הסינית שיאומי אשר הרוויחה, בימיה הטובים, לא יותר משני דולר עבור כל טלפון שמכרה. אם זאת את הכסף אמיתי חברת שיאומי הרוויחה ממעקב אחרי משתמשים.

הרכבים האוטונומיים שהיו זמינים לכל כיס לא היו באמת אוטונומיים.

המערכת בחרה לאנשים את הדרך ולעיתים הסיעה אותם בכוונה ליד מקומות שהנוסעים תכננו לעצור בהם.

במהלך הנסיעה ברכב המערכת היתה מתממשקת עם המידע הדיגטלי והביומטרי של הנוסעים. לכאורה לצרכים של ביטוח. בפועל האוטו שלך ידע מה אכלת לארוחת בוקר כמה בזבזת באשראי, ומה גורם לך להסתכל אל מעבר לחלון.

אבל לאף אחד זה לא היה אכפת. אנשים קיבלו בחזרה את הפינה של השקט שלהם.

אנשים תארו את החזרה לרכב הפרטי כמו לחזרה הביתה.

קשישים סיפרו על הפעמים בהם נשארו לשמוע תוכנית ברדיו של הרכב אחרי שהם הגיעו מהעבודה הביתה. או סתם לנו לשבת במכונית בשקט.

האדם האחרון בעולם שעשה טסט על רכב עבר בין אולפנים של תוכניות אירוח.

[

במקום להתגונן מפני ההאשמות על גניבת מידע, חברות הרכבים האוטונומיים העלו קמפיינים שהדגישו את המעבר לאנרגיה סולארית בלבד.

הרכב האוטונומי לא היה כוחות הרשע, לדידם הוא היה המלאך הגואל.

השילוב בין המצפון, השקט, הנוסטלגיה והמחיר הזול היה קטלני. אנשים לא חזרו לרכבים פרטיים, הם חזרו לקרוואנים פרטים.

סקרי דעת הצביעו על כך שאנשים רוצים להתרווח כמה שאפשר בתוך מרחב פרטי. במילים אחרות אנשים רצו לנסוע ברכב שנראה מבפנים כמו מטוס פרטי, וזה מה שהם קיבלו.

בינתיים המעבר לרכבים חדשים שנוח לשהות בהם, דירבן נוסעים רבים להתרחק עוד יותר מהמרכזים העירוניים.

63% הרוכשים הראשונים של רכבים אוטונומיים לשימוש פרטי עברו דירה בתוך חמש שנים קניית המכונית והתרחקו אף יותר ממקום העבודה שלהם. לאף אחד לא היה אכפת שהתארחה הדרך.

----

בימים של כלי רכב בלתי אוטונומיים התחבורה הציבורית ניסתה למתג את עצמה בכל דרך אפשרית בתור אלטרנטיבה שמאפשרת הנאה אמיתית מהדרך.

למרות שהנוסעים נאלצו לחלוק קרון עם עשרות נוסעים אחרים, זה עדיין יותר כיף מאשר לנהוג.

כעת כאשר רכבים אישיים חזרו לאופנה, אחד הסלוגנים הבולטים ביותר היה , שוב, ''פשוט להנות מהדרך'' .

הפעם המשמעות של הסלוגן הייתה למה להצטופף עם עוד נוסעים אחרים כשאפשר להנות מפרטיות ברכב אוטונמי אישי.

.....

הקאמבק של הרכב הפרטי לא היה דומה לפחיות המגושמות שיהיו אבות אבותיהם של הרכבים האוטונומיים המודרניים.

ההבדל הבולט ביותר היה הגובה שלהם. בכל רכב אוטונומי מודרני אנשים יכלו לעמוד ולהסתובב בחופשיות.

החיישנים של הרכב יכלו למתן את הבלימות והפניות במידה והנוסעים היו בתנועה.

רצפת gyroscopic מנעה רעידה של משטחים כמו שולחנות אוכל, או אפילו פינה לפאזלים.

רבים תיארו את הנסיעה ברכבים החדשים כמו נסיעה ברכבת של פעם, אבל על כביש.

הרכבים היו גדולים יותר כדי לאפשר מרחב תמרון עבור הנוסעים, זאת, כמובן, במקרים הנדירים בהם המכונית נסעה במהירות שעלתה על 10 קמ"ש בשטח עירוני. המכוניות הפכו לאישיות יותר, גדולות יותר, מה שגרם לפקקים להיות... בלתי אפשריים.

אבל אנשים, כאמור, לא באמת 'עמדו בפקק'

זה כבר לא היה רכב אלא חדרון חלומות שכל אחד יכול לעצב כרצונו.

היו כאלו שקיבעו כורסאות מסאז והרכיבו מסכי טלוויזיה ענקיים, אחרים התקינו מערכות מודולריות שהפכו מיטה לספה או ערסל לשולחן אוכל.

משפחות רבות רכשו רכב נוסף במקום לסגור מרפסת.

תעשיית עיצוב הפנים לרכבים אוטונומיים גילגלה מיליארדים כל שנה. אבל את האפקט הגדול ביותר כולם יוכלו לראות מצילומי לוויין.

שורות של רכבים המוארים בלילה,

בזמן שהבניינים הסמוכים חשוכים.

ניתוח מערכות הנתונים שהתקבלו מחברות הרכב הצביעו על השימוש המוגזם במכוניות אוטונומיות. רבע מבעלי הרכבים היו חונים אותם ליד הבתים שלהם, אבל בילו יותר זמן בתוך הרכב מאשר בבית עצמו.