הפרק ה 185 של האקדמיה לניהול משברים, הוא פרק סולו, שעולה לאויר ביום שלמחרת יום העצמאות. אחרי הצפירה, אחרי הזיכרון, אחרי הדגלים. ברגע הזה שבו לכאורה חוזרים לשגרה אבל בפנים שום דבר לא באמת פשוט.

עמדתי בצפירה ולא הרגשתי כלום.

כלומר, לא כלום ממש. הרגשתי בעיקר את הפער.

את המחשבה השקטה, הכמעט אסורה. אני לא מרגישה כמו שאני אמורה להרגיש. הרגשתי ככה גם בצפירה של יום השואה.

ובאותו רגע נבהלתי. מה לא בסדר בי?

איך יכול להיות שאני עומדת שם, בתוך ימים שכל המדינה אמורה להתכווץ בהם פנימה, ואני לא נשברת, לא מוצפת, לא נופלת?

ואז חשבתי על הרצף הזה שאנחנו חיות בתוכו כאן, בישראל, בכל שנה מחדש:

יום השואה. יום הזיכרון. יום העצמאות. זה לא במקרה. הצמידות הזאת בין כאב לקוממיות היא לא רק סידור בלוח השנה. היא רעיון עמוק על החיים עצמם. קודם השבר. אחר כך האובדן. ואז התקומה.

אנחנו חיות בתקופה שבה הכל קורה במקביל. מלחמה, איומים, חדשות בלתי פוסקות, חוסר ודאות שהפך כמעט לאקלים קבוע.

ובתוך כל זה אנחנו קמות בבוקר, מנהלות עסקים, מגדלות ילדים, עושות פילאטיס, שולחות מיילים, פוגשות חברות. ממשיכות לתפקד.

לא כי הכל נורמלי. אלא כי לא הכל נורמלי.

וככל שחשבתי על זה, הבנתי שיש לזה שם: פציעה מוראלית. אז בפרק הזה למדתי מונח חדש "פציעה מוראלית". פציעה מוראלית היא לא רק מה שעשו לך.

היא הרגע שבו משהו עמוק בתפיסת העולם שלך נשבר.

הרגע שבו את מבינה שכל מה שהאמנת עליו כבר לא מחזיק במציאות כמו שחשבת.

אז איך מחלימים מפציעה מוראלית?

כי פצע יכול ופצע יכול להחלים.

אולי תישאר צלקת.

אבל צלקת היא לא כישלון. היא עדות.

ואולי בכלל השאלה למה לא הרגשתי. אולי השאלה האמיתית היא כמה זמן כבר אני מחזיקה יותר מדי.

היעדר דמעות הוא לא היעדר כאב.

לפעמים זו פשוט הנפש, כשהיא כבר לא יכולה לשאת עוד.

לבלוג שלי - https://imeymi.co.il/

לכניסה לאתר המשרד - http://www.eymi.co.il/

כדי להשאיר פרטים לפגישת ייעוץ לחצו - https://eymi.co.il/contact/

לעמוד האינסטגרם שלי - https://www.instagram.com/eymibouni/

לעמוד הטיקטוק שלי - https://www.tiktok.com/@eymi_bouni_law

לערוץ היוטיוב שלי - https://www.youtube.com/@eymibouni

קורס "להתגרש כן או לא" לצפייה בפרק הראשון בחינם - https://course.eymi.co.il/